נשמע פרדוקסלי, נכון?
בדרך כלל, כשמדינה “מכריחה” אותנו לעשות משהו – זה מעורר אנטי. אנחנו רגילים לחשוב שחופש אמיתי פירושו חופש לבחור. אבל כשמדובר בפנסיה – דווקא כאן, הכפייה הזו היא מתנה.
כי האמת הפשוטה היא שכשזה תלוי בנו – רובנו לא נחסוך, ובטח לא באותו הקצב.
אפשר לראות את זה בבירור אצל עצמאים: כשזה תלוי בהם ואין מעסיק שמבצע אוטומטית, אז בלי המסגרת הזו – רובם פשוט לא חוסכים באופן עקבי ומגיעים עם צבירה פנסיונית דלה מאוד בגיל הפרישה.
שכיר, לעומת זאת, אפילו בלי לשים לב, צובר הון פנסיוני משמעותי רק כי המערכת דואגת לזה עבורו.
זה אולי נשמע טכני, אבל ההבדל הזה יוצר פערים דרמטיים בגיל הפרישה.
ולכן, בעיניי, החוק שמכריח אותנו לחסוך לפנסיה – הוא לא הגבלה על החופש שלנו, אלא בדיוק להפך: הוא שומר עליו לעתיד.
למה כשזה תלוי בנו – אנחנו פשוט לא חוסכים כמו שצריך?
כי ככה אנחנו בנויים.
אנחנו לא נולדים עם “שריר” של תכנון לטווח ארוך – אלא עם מוח שמחפש סיפוק מיידי.
אנחנו יודעים שצריך לחסוך, להתכונן, להשקיע… אבל איכשהו זה תמיד נדחה ל”מתישהו בעתיד”.
המחקר ההתנהגותי מוכיח את זה שוב ושוב.
פרופ’ ריצ’רד תאיילר (Thaler), חתן פרס נובל לכלכלה, ערך ניסוי מפורסם בשם “Save More Tomorrow”.
במקום לבקש מהעובדים להתחיל לחסוך עכשיו, הוא הציע להם משהו פשוט:
להתחייב מראש להגדיל את אחוז החיסכון רק כשיקבלו העלאה בשכר.
והתוצאה? מדהימה.
תוך ארבע שנים בלבד שיעור החיסכון שלהם קפץ מ־3.5% ל־13.6% — בלי לחץ, בלי כפייה, רק בזכות מנגנון אוטומטי שחיבר את ההתנהגות שלנו למציאות.
במילים אחרות: הבעיה היא לא בחוסר משמעת – אלא באיך שהמוח שלנו עובד.
אנחנו לא צריכים עוד כוח רצון. אנחנו צריכים מערכת שתגן עלינו מעצמנו.
תחשבו רגע מה היה קורה אם לא הייתה חובת חיסכון.
חלק קטן מהציבור היה ממשיך לחסוך באדיקות.
אבל רוב האנשים – במיוחד הצעירים – היו פשוט דוחים את זה “לאחר כך” וגם אם היו מתעוררים מתישהו באמצע החיים – אז היו מפספסים שנים רבות של חסכון ואפשרות להנות מריבית דרבית שכ”כ הכרחית במנגנונים הפנסיונים.
לכן, חיסכון חובה הוא לא הגבלה על החופש שלנו –
הוא שמירה על החופש העתידי שלנו.
הוא מאפשר לנו לא להיות תלויים בילדים, בביטוח הלאומי או במזל.
במובן החברתי, חובת החיסכון לפנסיה היא אחד המנגנונים הכי חכמים שיש:
היא מייצרת רשת ביטחון בסיסית לכל אזרח, גם למי שלא מבין בפיננסים.
היא מפחיתה עוני בגיל השלישי.
והיא מאפשרת לכל אחד – לא רק לעשירים – ליהנות מהכוח של ריבית־דריבית.
גם המחקרים תומכים בזה.
מחקר של ה־OECD (2022) מצא ששיעור העוני בקרב בני 65+ נמוך באופן משמעותי במדינות שבהן קיימת חובת חיסכון פנסיונית.
החיסכון לא מונע משברים אישיים – אבל הוא מצמצם מאוד את הנפילה.
המדינה דאגה שתהיה לנו פנסיה –
אבל האחריות איך היא תיראה, היא שלנו.
כי גם בתוך המערכת הזו, יש פערים עצומים:
דמי ניהול שונים, מסלולי השקעה לא מתאימים, כיסויים ביטוחיים כפולים או חסרים.
הכפייה עוזרת לנו להתחיל, אבל משם – אנחנו חייבים לקחת את המושכות.
לעקוב, לבדוק, להבין, ולתכנן את הפרישה שלנו באופן אקטיבי.
לא כל חופש נמדד ביכולת לבחור.
לפעמים, חופש אמיתי מתחיל דווקא כשמשהו מחייב אותנו לבחור נכון.
לכן, אני באמת אוהב את זה שמכריחים אותנו לחסוך לפנסיה.
כי זה אולי החוק היחיד שבסוף – לא עובד נגדנו, אלא בשבילנו.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם
הירשמו כאן למטה וקבלו עוד כתובות ישירות למייל שלכם!
